סיום טיפול פסיכולוגי

טיפול פסיכולוגי הינו תהליך משמעותי והדדי, בו נוצרת מערכת יחסים משמעותית ולעיתים ארוכה בין המטפל למטופל. עם זאת, בניגוד לרוב מערכות היחסים בחיים, אותם איננו בוחרים לסיים כל עוד הינן טובות ומתגמלות. טיפול פסיכולוגי, הינו מערכת יחסים שטיבעה להסתיים.
ג'ודית מסלר-דיויס, פסיכולוגית ופסיכואנליטיקנית מהגישה ההתיחסותית, כותבת על כך:"(הטיפול הינו) מפגש כה הדדי ואינטנסיבי, לאורך טווח זמן רב, המחבר את שני המשתתפים במערכת יחסים שהיא הדדית ביסודה, המשלבת חוויות עמוקות ואוהבות עמוקות (ולעיתים גם שנאות). סיום הטיפול, לאור זה, הינו אחד הרגעים הבודדים בחיים בהם אנחנו בוחרים לסיים באופן מודע מערכת יחסים הדדית ואוהבת שכזו..." (1995, Davis).
כשם שהאקורדים האחרונים ביצירה, או הרגעים האחרונים בסרט, משפיעים מאוד על האופן בו אנחנו זוכרים אותם, כך גם סיום הטיפול משפיע מאוד על האופן בו המטופל זוכר את הטיפול. עם זאת, הספרות הפסיכולוגית עוסקת מעט מדי בסיומי טיפול. בסקירה זו, אנסה לדון בסוגיות שונות, העולות נוכח תהליך הפרידה, תוך הצגת עמדת גישת הפסיכולוגיה התייחסותית לסוגיות אלו.

מתי נכון לסיים טיפול פסיכולוגי?
פעמים רבות הטיפולים הפסיכולוגים מסתיימים מתוך אילוצים חיצוניים - המרפאה בה ניתן הטיפול מסיימת את הקצבת סל הטיפולים, המטופל או המטפל עוזבים את העיר, וכו'... אך, כאשר אין הגבלה כזו, והתחושה של המטפל והמטופל הינם כי הטיפול מסייע ומטרות הטיפול מושגות, יש חשיבות לסיום טיפול המאפשר התבוננות על התהליך הטיפולי.
הסיום לא רק מאפשר לראות ולהפנים את מה שהושג, אלא גם מאפשר למטופל להמשיך ולצמוח באופן עצמאי ופורה – כפי שמנסח זאת מיטשל, "...(סיום הטיפול) מאפשר חירות למטופל להוקיר את העבודה האנליטית שנעשתה וגם להיפתח לדרכים שיובילוהו אל מעבר לה ". (מיטשל, 1993, עמ' 291-292).

סיום טיפול 'טוב דיו'
בטיפול שהינו התנהגותי, אשר מטרתו לחולל שינויים התנהגותי המוגדר מראש, פעמים רבות הקריטריונים ברורים יותר – כאשר השינוי התנהגות הושג. בטיפול דינמי המצב סבוך יותר. פרויד, אבי הפסיכואנליזה, הציב רף גבוה ולא פשרני לסיום טיפול: "...הסיום מושג כאשר לאנליטיקאי השפעה כה מרחיקת לכת על המטופל, עד שלא צפוי לחול בו שינוי נוסף במידה שתימשך האנליזה. משל ניתן היה להגיע באמצעות האנליזה לרמה של נורמליות נפשית מוחלטת" ( פרויד, 1937, עמ' 203).

שאפתנות זו לא מומשה באמת על ידי הטיפולים שפרויד ערך: רבים מטיפוליו היו מאוד ארוכים, וחלקם אף קצרים ממש. Gabbard (2010), טוענת במאמרה כי רק אחת או שתיים מהאנליזות שלו עמדו ברף שאפתני זה. עם זאת, המשגה שאפתנית זו היוותה במשך שנים ארוכות רף גבוה מאוד, לפסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים, ששאפו להגיע ל'אנליזה סופית ' ומושלמת. שאיפה, אשר יכולה גם להקשות על המטפל, לעיתים, לקבל את רצונו של המטופל ללכת בטרם הגיע הטיפול לסיומו ה'סופי'.

הפסיכואנליזה העכשווית – פסיכולוגיה של שני אנשים, ובפרט הפסיכואנליזה ההתייחסותית – טוענת, כי כמעט אף פעם לא ניתן, ואף לא צריך, להגיע לסיום מושלם. המטרה היא לכן להגיע לסיום טוב דיו. כשם שכל העמדה הטיפולית צנועה וגמישה יותר, כך גם סיום הטיפול הינו כזה. בדומה לכך שאין אופנות טיפול אחת נכונה, ומטרה טיפולית אחת נכונה, כשם שאין אמת יחידה, ולכן גם לא פרוש יחיד נכון, שאי קבלתו בהכרח מהווה התנגדות, אזי אין גם סיום אחד נכון.
ההחלטה של הסיום היא משותפת של המטפל ושל המטופל יחד, השיגי הטיפול יכולים להיות חלקיים, והמחשבה היא כי תהליך הצמיחה של המטופל ימשיך גם בהמשך, לאחר הטיפול. הדיאלוג הטיפולי, ממשיך להיווצר בין המטופל לבין הדמות המופנמת של המטפל אותה הוא נושא בתוכו. סיום 'טוב דיו' מתרחש כאשר המטופל ומטופל חשים, כי המטופל מודע דיו, בעל מספיק הכרות עצמית, ויכולת מספקת להתמודד עם מצבים חדשים, ולהגיב גם בדרכים חדשות ואלטרנטיביות בהתמודדותו עם לחצי חיים שונים. כאשר הדיאלוג הטיפולי מופנם, והוא בעל יכולת פנימית לחשוב ולהתגמש בדפוסי ההתמודדות, או כמו שניסחה זאת פעם מטופלת שלי בשלבי סיום הטיפול "אני יכולה להיפרד עכשיו, כי אני עם 'פסיכולוגית כיס', את בתוכי, וכשארצה אשלוף אותך ואתייעץ איתך...".

כאשר המטופל רוצה לסיים את הטיפול והמטפל חושב שהמטופל איננו מוכן עדיין.
לעיתים, הרצון בפרידה עולה מהמטופל, עוד טרם המטפל חש כי זהו הזמן המתאים לכך. יש מורכבות בתוך התהליך זה, לא תמיד ברור למטפל ולפעמים גם למטופל - מה המטופל באמת רוצה, ויתרה מכך פעמים רבות אין דבר אחד שהמטופל רוצה: לעיתים בקשה כזו היא התנגדות ורצון לא לגעת בתכנים מסוימים, לעיתים היא בדיקה 'האם אני חשוב מספיק למטפל שלי?' 'האם ילחם עלי שאשאר?', ולעיתים בקשה זו קשורה לצרכים אוטנטיים ומותאמים של המטופל, ולרצון כנה שלו.
עמית לעבודה, סיפר כי תמיד כאשר מטופלים שלו בפסיכותרפיה ובפסיכואנליזה רוצים לעזוב את הטיפול, הוא איננו תומך בכך. הוא הקביל את התהליך הזה, להורים אשר כאשר ילדיהם רוצים לצאת מהבית בגיל 18-20 הם צריכים לא לזרז את ילדיהם לכך, לאפשר לילדים להילחם על עצמאותם, מתוך מחשבה כי 'עצמאות לוקחים לא מקבלים'.
אני מוצאת את עצמי מסתייגת מכך, מתוך התחושה שלי כי אולי עצמאות לוקחים, אבל נפרדות וגדילה הם מצבים שיכולים להתרחש בתוך קשר הורי וטיפולי. להערכתי, בסיום זה, כמו גם במצבים אחרים, ובכלל בטיפול ובחיים, אין אמת אחת, המטפל צריך לנסות ולבחון את תחושותיו שלו, את תחושות המטופל, ולנסות לחשוב כיצד להגיב. יתרה מכך, כאשר מטופל רוצה לסיים והמטפל לא מאפשר זאת, ואין זה תואם את תחושת המטופל, הדבר עלול להגביר את הקושי של המטופל לפנות בהמשך לטיפול. Gabbard כותבת על כך כי "הסיכון בלהפוך את האנליזה למאבק בנוגע למועד סיום הטיפול, הוא גדול... המטפל צריך להיזהר מפני סיכון זה, ולקבל גם תוצאות פחות אופטימליות ...אם המטופל חש מסופק ורוצה להמשיך בחייו, יש לאפשר לו זאת..."( ,Gabbard, 2010, עמ' 581).

שלב הפרידה – עיבוד הסיום והפרידה
בכל מקרה, בין אם סיום הטיפול כפוי וחיצוני ובין אם נבחר בהחלטה משותפת של המטפל והמטופל ובין עם עולה רק על פי בקשת המטופל, יש חשיבות לשלב עיבוד הפרידה.
מדוע חשוב לעשות עיבוד של תהליך הפרידה? מה הוא מאפשר?
1. החוויה הטיפולית כל כך אמורפית ולא ברורה, כדי שניתן יהיה לזכור ממנה את שהתרחש, חשוב לתמלל את מה שהיה, להביט יחד את הדרך שעברה.
2. הסיום והדיון על הסיום, מאפשרים למטופל להיות בעמדה שווה יותר עם המטפל, המטופל יכול לדון עם המטפל בעמדה של יותר שוויון וכוח את צרכיו. דיון כזה מאפשר עצמאות ובטחון. הדיאלוג המשותף בנוגע לתהליך הטיפולי, ולמגוון הרגשות העולים אצל המטפל והמטופל כאחד, מאפשרים למטופל לראות את המטפל לא רק כדמות אידילית, כאובייקט המטפל בו, אלא לראותו באופן יותר תלת מימדי, כ'אדם אמתי' בעל רגשות, כוחות אך גם כבעל חולשות. רוזנהיים, מדגיש את חשיבות ראיית המטפל כסובייקט כחלק מקריטריונים לסיום טיפול, הוא כותב: "היכולת לוותר על האידיאליזציה של המטפל היא לא רק תנאי לסיום מוצלח, אלא במידה רבה גם אינדיקציה למוכנותו הפנימית של המטופל לסיים..." (רוזנהיים, , עמ' 210, 1990).
3. בדומה לכך שסיום מאפשר לראות את המטפל באופן ריאלי יותר, הסיום מאפשר להכיר במגבלות המטופל, המטפל, הטיפול והחיים – עיבוד הפרידה מפגיש בנושאים, בתכנים, בזיכרונות ובכמיהות שלא מומשו. הלמידה לקבל ולכבד את מה שהושג ואת מה שלא הושג, מסייעת למטופל לעבד, שוב, את גבולות המציאות, ובכללם את גבולותיו שלו (מה לא ישתנה בו...), את גבולות הטיפול (מה הטיפול לא השיג), ואת גבולותיו של המטפל (מה שמסייע בעוד דרך לראות את המטפל כאדם בעל מגבלות, כסובייקט (.
4. עיבוד הפרידה והדיאלוג על הסיום, הינם תהליך, אשר כאמור ייחודי לקשר פסיכולוגי. הדיבור המשותף על הפרידה, והתחושות שהיא מעלה, עוד בטרם התבצעה הפרידה, הינה הזדמנות חשובה לשחרר כמיהות, מכאובים, וכעסים לא רק כלפי המטפל, אלא גם כלפי דמויות מהם נפרד המטופל בעברו, פרידות אשר מעולם לא תומללו. יש חשיבות שהדיאלוג על התחושות השונות העולות נוכח הסיום יהיו תוך דיבור כנה, הן של המטפל והן של המטופל. עיבוד זה, מאפשר למטופל הזדמנות חדשה 'לעזוב את הבית' באופן יותר פעיל, מודע ומתומלל, לעבד אובדנים חדשים וישנים, ולהאמין בכך בכוחותיו להתמודד, לעבד ולשאת את הכאב שבפרידה (Craige, 2009).
5. אצל אנשים שחוויות הפרידה בעבר, ובפרט הפרידות הראשוניות לוו בנטישה או ניצול, אנשים שדפוס ההתקשרות שלהם לרב לא בטוח וחרד, הפרידה לעיתים הינה גורם לחץ חזק מדי שאינם יכולים לעמוד בו, ופעמים רבות התחושות העולות רק לאחר הפרידה, מבלי שהמטופל יכול היה להיות במגע עימם בשלבי סיום הטיפול. אצל מטופלים אלו חשוב לאפשר 'דלת פתוחה' לחזרה לטיפול, לאחר סיומו, עם עליית רגשות אלו.

נסיגה בשלב הסיום
פעמים רבות, בשלב עיבוד הפרידה, יש נסיגה בתחושות המטופל ובסימפטומים שלו. מדוע נסיגה זו מתרחשת, ומה יש לעשות עימה?
הפרידה מעלה חרדה אצל המטופל (האם להיפרד? כאב מהפרידה? מחשבות האם זהו הזמן הנכון?), כשם שכל חרדה מערערת אותנו ופוגעת בתפקודנו, חרדת הפרידה גורמת אף היא לכך, וכאשר החרדה הראשונית הייתה לגבי האם נכון להיפרד עכשיו, הנסיגה רק גורמת לחרדה מועצמת וחוזר חלילה.
יכולת של המטפל להבין את החרדה, להרגיעה מתוך עמדה שאיננה נבהלת או פועלת בעקבות הרגרסיה, מאפשרת למטופל להירגע, ולהיות בטוח יותר בהישגי הטיפול וביכולתו להיפרד.
המטפורה שאני נוהגת להשתמש עם מטופלים שונים שלי, במהלך שלבים שונים של הפרידה וגם בסיום, הינה של ברירות מחדל: אני מכינה אותם לכך, כי הקשיים, הנטיות המוקדמות, הסימפטומים והתחושות הלא פשוטות (אשר הובילו אותם לטיפול), הם כמו ברירות מחדל, אשר התקבעו ככאלו בשלבים מוקדמים לחיי המטופל, וכנראה נקבעו ככאלו בעבר שכן היו סתגלניים עבור המטופל אז. כיום אינם סתגלניים, ובעזרת תהליך הטיפול המטופל לומד ברירות פעולה והרגשה אחרות. עם זאת, כשם שכשיש הפסקת חשמל, או הפסקה פתאומית של המחשב, ברירות המחשב חוזרות, כך גם נוכח מצבי לחץ וחרדה, עולה נסיגה ו'ברירות המחדל' - הסימפטומים וההתנהגות הקודמת עולה. נסיגה זו צפויה וברורה, ואיננה מבטלת בכהו זה את הישגי הטיפול. הטיפול ישנה את המהירות שבה המטופל יזהה את הנסיגה שהתרחשה, את היכולת להשתקם מנסיגה זו ולחזור לדפוסים 'בוגרים' יותר, ובהמשך את היכולת לזהות את המעידות לפני שהן מתרחשות ולכן לשגת לברירת המחדל לעיתים רחוקות יותר. הבנה זו, אשר אני חוזרת עליה לקראת סיום הטיפול, בין אם המטופל חווה נסיגה ובין אם לא (הרי הוא, כמו כל אחד מאיתנו, יתקל בעתיד במצבי לחץ, ויסוג בחלק מהם), מרגיעה את המטופל, גורמת לו פחות לחוש מאויים מנסיגה כזו, ולחוש בטוח יותר במהלך תהליך הפרידה.

ג'ודי דיוויס (2005), מאפשרת לנו עוד דרך להבין את הנסיגה הזו, ולהתמודד עימה - כמטפלת התייחסותית, אשר רואה את העצמי של האדם כ'עצמי מרובה' – אשר משתנה לאורך זמן – מפרשת למטופלת שלה את הרגרסיה העולה בטיפול, כדרך בה 'עצמייים' שונים שהיו בטיפול מגיעים להיפרד: מפגש עם מגוון העצמיים שהיו לאורך הטיפול. היא מדברת על תהליך הסיום כ"תהליך הסיום, איננו רק דרך ארוכה לאמר שלום, סיום שנוצר כך, טומן בתוכו הרבה אמירות שלום – המון המון אמירות שלום – בין מצבי עצמי שונים, מתקופות התפתחות רבות, מטראומות שונות וצמיחות שונות. כל אמירת שלום ראויה לתשומת הלב שלה, כל אחת שונה, כל אחת אוגרת בתוכה לא רק את הפוטנציאל לגדילה, יציאה החוצה, ושחרור, אלא גם להתאבלות, ייאוש והתפרקות..." (Davis, 2005).
היא מספרת על מטופלת אשר בשלבי עיבוד הפרידה החלה לפתע לחוש ולהתנהג באופן רגרסיבי ואימפולסיבי, כפי שלא התנהגה בשנים האחרונות לטיפול. המטופלת –קרן, וג'ודי עצמה, זיהו את 'קרן מתחילת הטיפול' אשר הופיעה פתאום בחדר הטיפולים: "...'מדוע היא כאן, למה היא הגיעה?' שאלה אותי קרן, ואני חשתי שעכשיו אני יכולה יותר לענות. 'אני חושבת שהיא כועסת עלי, קרן, הייתי כל כך עסוקה לאמר לך שלום, עד כי שכחתי אותה, שכחתי להיפרד גם ממנה. היא חשה שאני משתוקקת לא לראות אותה כאן, שכן אני שקועה מדי איתך, יותר מדי שקועה בשנויים המרגשים שחלו בך. היא חשה שאני לא רואה עד כמה היא מפוחדת, היא חושבת שזנחתי אותה. אני חושבת שאני יכולה להבין איך היא מרגישה. אני חושבת שהיא צודקת, שבאמת קצת זנחנו אותה ושקענו רק שתינו בעצמנו'.
קרן הביטה בי בשקט, פניה נראו מופתעות, מבולבלות. משהו בה התחיל להכיר במה שאמרתי, משהו התחיל לצמוח בשקט בינינו... יחד נענו בשקט בזמן, בזמן שלנו יחד, עכשיו ובעבר, נענו בתוך ההיסטוריה של הטרנסרניסים והקאונטר-טרנספרנסים המרובים שלנו... ובהיסטוריה האישית של קרן. כל אלו צצו בדקות אלו, בהן שתקנו יחד. לא היינו בעבר, ולא בהווה, אלא היינו יחד, היינו כל הרגעים, ועל העצמיים, שהיו בינינו לאורך השנים.
'היא מפחדת שהיא תמות בלעדיך', מלמלה קרן, היא נשמעה כאילו היא מופתעת ממילותיה שלה. חשדתי שהיא לא חשבה עליהם לפני ששמעה את עצמה אומרת זאת.... 'בריאן (הארוס של קרן) לא מכיר אותה. רק את ואני הכרנו אותה. בראין לא יכול להכיר אותה, הוא יכול לדעת עליה, אבל לא להכיר אותה. היא זקנה מדי. היא צעירה מדי. היא רחוקה מדי, והוא לא יוכל להרגיש אותה, וגם אני לא יכולה להרגיש אותה כשאני איתו. אף אחד לא אהב אותה או דאג לה חוץ ממך. ג'ודי, היא כל כך מפחדת'.
'קרן, אני חושבת שהיא באה להגיד שלום', אמרתי, 'להיות חלק מהפרידה שלנו. אני חושבת שהיא צריכה לדעת שלמרות שהיא יכולה להיות כל כך קשה, אני דואגת לה בכל ליבי, שאני אתגעגע אליה. שאני ישמור אותה בתוכי, כך שהיא לא תתפוגג באוויר. אני חושבת שהיא מבינה איך שהוא, שאם אני אשמור עליה בתוכי היא תמשיך לחיות, שהיא לא תמות, גם אם את ובריאן יחד במקום אחר'.
'אבל, ג'ודי, היא חייה רק בין שתינו. ואם לא יהיה 'אנחנו', אז היא תתפוגג, היא תמות, ואני לא אהיה שלמה יותר', 'תמיד יהיה, 'אנחנו', קרן. הטיפול יגיע לסיומו, אבל אנחנו נמשיך להתקיים, בתוך כל אחת מאיתנו. זה איננו הסוף שלנו'.
'היא תוכל התקשר אליך, מדי פעם?' שאלה קרן,
'בוודאי שהיא תוכל', עניתי, 'את יודעת שאת יכולה להתקשר אלי מתי שאת צריכה או רוצה, אבל אני חושבת שגם היא צריכה לדעת את זה. היא צריכה לדעת שהיא יכולה להתקשר אלי. שאם היא תרגיש שהיא נעלמת, מתפוגגת, מתה, היא יכולה להתקשר אלי כדי להיות בטוחה שהיא עדיין קיימת, לפחות בתוכי. היא יכולה להתקשר לשמוע מה שלומה'. (Davis, 2005, pp. 793-795, translation to Hebrew Palgi).

הסטינג עם סיום הטיפול - כיצד נכון להבנות את סיום הטיפול?
הפסיכואנליזה הקלאסית – טעונת כי יש להמשיך את הטיפול באותה תדירות עד סיומו. גישות פוסט-מודרניסטיות, ובכללן הגישה ההתייחסותית, גמישות יותר כשם שהטיפול מותאם למטופל, והוא חליפה אישית הנתפרת בטיפול, ויוצרת 'אנליטי שלישי' הייחודי ושונה לכל צמד מטפל-מטופל (Ogdan, 1994), כך גם סיום הטיפול צריך להיות יצירה משותפת של המטפל והמטופל: "כל מטופל זכאי לקבל טיפול אשר נכון לו. כשם שאי אפשר לצור תהליך טיפול אחיד לכל המטופלים, אין דרך לצור סיום טיפול הנכון לכולם. אנו חייבים לכבד את המטופלים שלנו, את הצרכים שלהם לעשות זאת באופן הנכון להם" (Gabbard, 2010)

הפרידה דורשת את הקצב והתזמון שלה, וכדי שניתן יהיה לעבדה כהלכה היא דורשת תהליך טיפול משמעותי. מטופלים רבים יכולים, כאמור, לעמוד בתהליך זה ואף להרוויח ממנו. אך לעיתים, ישנם מטופלים, ובפרט כאלו אשר חרדים מפני הפרידה וה'יציאה מהבית', עד שאין מצליחים לעמוד בפרידה שכזו. מטופלים אלו יכולים להעזר, בתהליך פרידה הדרגתי, תוך דילול איטי בתדירות הטיפול. הגדרתיות זו מסייעת למטופל לחוש ביכולותיו וכוחותיו, להצליח לפנות לעצמאות גוברת, מתוך ידיעה שהמטפל נמצא עבורם .
מטופלים אחרים, ובפרט אלו אשר חוו בעברם נטישות מוקדמות ודפוסי התקשרות טראומטיים, זקוקים לסוג של ליווי טיפולי נמשך. יכולתם לצור קביעות אובייקט צומחת בטיפול אבל לא עד תום, ויש להם צורך להרגיש באופן קונקרטי, כי המטפל נמצא שם עבורם. Craige (2009) מציע, שמטופלים אלו צריכים נוכחות טיפולית לאורך כל מעגל חייהם, אבל פעמים רבות למשך תקופות ארוכות יכולים להיעזר בפגישה יחידה כל מספר חודשים, ואילו בתקופות קשות יותר מוגברת תדירות הטיפול. אצל מטופלים כאלו, אני נוהגת לרב לדלל – למהול אט אט את תדירות הטיפול, לתת להם להיות יותר ויותר בלעדי, תוך שהם יודעים שאני נותרת עוגן קיים, מעין מזח יציב ובטוח שניתן לחזור ולנוח בו כאשר סערות הים גוברות.

מה קורה למטופל לאחר הפרידה?
כמו לאחר כל קשר משמעותי, גם המטופל חווה לאחר הפרידה, תקופה של אבל ועיבוד פרידה. עם סיום הטיפול המטופל מאבד קשר משמעותי, מערכת תמיכה חשובה שלוותה אותו תקופה ארוכה, ואדם שהיה משמעותי וקרוב. לכן, הגיוני כי תחושות האבל והאובדן, יחוו על ידי המטופל עם הפרידה . Craige (2009), ראיין 121 מטופלים לאחר סיום הטיפול. הוא מצא כי 94% מהמטופלים שראיין דיווחו על תהליך של תחושת אבל לאחר סיום הטיפול. בשלב המיידי לאחר סיום הטיפול, מטופלים שחוו את הטיפול כמשמעותי וחיובי, חוו תחושות אובדן עוצמתיות יותר. אך, לאחר תקופה של אבל וקושי ספרו מטופלים אלו כי דמות המטפל שהתעצבה והופנמה אצלם, באופן חיובי ושלם יותר. לעומתם, מטופלים אצלם הטיפול היה פחות טוב, חוו גם בשלבים מאוחרים יותר לאחר הפרידה תחושות של החמצה ואכזבה. תחושות אשר לעיתים, הוכללו על טיפול פסיכולוגי בכלל, ומנעו ממטופלים אלו לחזור בעתיד לטיפול פסיכולוגי, גם עם מטפל אחר. Craige מציע שבמקרים בהם מרגיש המטפל שזהו המצב, חשוב שהמטפל יזום שיחה ויתמלל עבור המטול את תחושות אלו, ויעודדו לפנות לטיפול אחר.

רשימת מקורות

מיטשל א. ס. (2003). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תל אביב: תולעת ספרים.
פרויד ז. (1937). אנליזה סופית ואין סופית. מתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. תל אביב: עם עובד.
רוזנהיים א. (1990). אדם נפגש עם עצמו, פסיכותרפיה: החוויה ותהליכיה. ירושלים: שוקן.
Craige, H. (2009), Termination Without Fatality, Psychoanal. Inq, 29: 101-117.
Davis, J.M (2005) Transformations of desire and despair, Psychoanalytic Dialogues, 15:779-805.
Gabbard, G.O (2009) What is a "Good Enough" Termination, , J. amer. Psychoanal. Assn, 57:575-594.
Ogdan, Y.R. (1994). The analytic third: Working with intersubjective clinical facts. International Journal of Psychoanalysis, 75, 3-10.